“לעזאזל, בואו נעשה את זה”
(ריצ’ארד ברנסון פוחד לפני שעלה להקפת כדוה”א בכדור פורח, ממנה כמעט ולא חזר)
אם כן, המסר מהמאמר הוא – יש לנו כמות שרירים מנטאליים לא ידועה, חלקם בשימוש וחלקם הוזנחו.
סך כל היכולת של השרירים שנזנחו יכולה להיקרא – פוטנציאל. (או – “היי, יש 50 מליון ₪ מתחת לכרית שלך”).
לפני שאתה ניגש לעבוד עם השאלות הרשה לי לעסוק בהימורים –
אני רוצה להמר שבאת עם ציפיות לקבל תרגילים, כלים, שאלות שיעזרו לך להשיג את המטרה שאתה כ”כ משתוקק אליה.
סופסוף לנצח את הדיאטה, להתקדם בקריירה, לצאת לעסקים, לקבל שקט נפשי, להשיג אושר ביחסים. משהו כזה.
הימרתי נכון? – אם כן, אז טעית. ולכן יש לנו משהו קטן לסגור לפני שמתחילים לעבוד –
תראה, למרות שהמדריכה בפילאטיס הנחתה אותי שוב ושוב לעשות את התרגיל נכון, אני בכל זאת שאפתי להשיג את התוצאה של 12. וזו הסיבה לתסכול שהיה לי. כי ההבדל בין לעשות נכון לביןלהשיג תוצאה הוא בעצם המסר של כל המאמר.
זהו בדיוק ההבדל בין ויתור ובהמשך אכזבה לבין המשכיות ובהמשך צמיחה. בשאיפה לתוצאה אנו מחפשים ריגוש מתוך “אני רוצה להגיע כבר!”, ולא מכבדים את העובדה שהגוף/המוח לא “מצא” עדיין את השריר שהוזנח ולכן לא יכול עדיין ליצור איתו הצלחה חדשה. ההתעקשות על התוצאה שלא מגיעה מולידה התנגדות אח”כ אכזבה וויתור.
מכיוון שאנו עוסקים בחשיפת שרירים חדשים, החוק הכי חשוב לגילוי שריר חדש הוא – אל תשאף להצליח. תשאף להתקדם.
התקדמות בודקים ביחס לעבר, הצלחה בודקים ביחס לעתיד. כל חקלאי יגיד לך – תשאף ראשית לעשות נכון ורק אח”כ לקטוף את פירות ההצלחה.
רוצים לרדת במשקל? – בחודש הראשון תמדדו רק התקדמות בהתנהגות ובחשיפת שריר חדש, לא במשקל.
רוצים משהו ופוחדים?רוצים לשפר יחסים? להתחיל ספורט? ליצור איזון? – חפשו את השריר ובדקו התקדמות. לא תוצאה.
יותר קל להתמיד כשיודעים שזה רק תרגול שריר חדש ולא “מוות” של משהו יקר (עוגה, סיגריה, עבודה).
___________________
שאלות ליצירת מומנטום לפעולה:
1. בינינו, אתה כבר יודע מה צריך לעשות.
מדי פעם קורה שאתה קורא ספר, שומע הרצאה ב”שומרי משקל”, או עצה ממישהו וממלמל “נו בסדר, את זה אני כבר
יודע”. כדאי שתדעו שזה חלק מהקונספירציה נגדנו – לספק לנו הרגשה טובה של ידע (“אנחנו כבר יודעים”), ובכך למנוע
מאיתנו לעשות.
השלם:
- הבעיה שלי היא ב –
__________________________________________________ - מה אני כבר יודע לגבי זה או לגבי עצמי? (משהו שחוויתי, למדתי, קראתי, שאמרו לי) –
________________________________________________________ - בהנחה שזה יהיה לי מפחיד, כאב או אכזבה ידועה מראש – האם אני מוכן לעשות רק כדי לעשות,
לתרגל שריר, ללא ציפיה להצלחה (לפחות בשלבים הראשונים)?
________________________________________________________פעל מעכשיו. אתה הרי כבר יודע מה צריך לעשות. לא צריך “להצליח”.
2. תיזכר בהצלחה מהעבר – איזו יכולת (שריר) הייתה שם שכיום אתה לא עושה בה שימוש?
___________________________________________________________
___________________________________________________________
איך תוכל לתרגל את השריר הזה ב”שוטף”, כלומר להשתלב ביומיום?
___________________________________________________________
3. בדוק מחדש את משפטי “אני לא יודע/יכול”
אני לא יודע טוב _________________________________________________________
אני לא מצליח ב _________________________________________________________
אני לא יכול ___________________________________________________________
תנסו למצוא דרכים להפעיל את היכולת הזו כדי להוכיח לעצמכם שזה רק שריר רדום.
זכור – תתאמן כדי לחזק, לא כדי להצליח.
4. בסיטואציות שבהם אתם מערבים רגש (תסכול, עצבים, האשמות, חוסר אונים) – יש סיכוי גבוה שהפחד מדבר, כלומר שהשריר החלש הוא הביטחון העצמי. בסיטואציות אלו תשאלו – מה אני צריך לעשות שאני פוחד ממנו? – ________________________________________
(למשל – אומץ לסמוך על אחר, אומץ לשחרר שליטה, אומץ לאהוב, אומץ להכיר בעובדות)
תרגלו את השריר לאורך שבוע, בצעדים קטנים. תמדדו התקדמות.
5. תעשו פעמיים ביום פעולה קטנה חדשה ולא רגילה.
יום 1 – ___________________________________________________________
יום 2 – ___________________________________________________________
יום 3 – ___________________________________________________________
בקטנה לפני פיזור …
___________________
לפני מספר שנים החלטתי לבחון את הגבולות שלי ודחפתי את עצמי לסיטואציות שבהם אחוש את הפחד הזה – קריאה למלצר במסעדה, הרמת יד לשאלה כשהשתתפתי בקורס, עמידה מול קהל במצגת, ועוד. הרגשתי שאני ממש דוחף את עצמי למקומות חלשים עבורי. הזעתי, גמגמתי, התבלבלתי, ועוד סלט של רגשות ופדיחות איומות!!. אבל בכל פעם כזו ראיתי משהו קטן שנעלם מהפחד שהיה בשבוע שעבר. מעקב ההתקדמות הראה שיש תזוזה. לא ידעתי אם אי פעם אגיע לסוף. ויום אחד מבלי לשים לב העברתי הרצאה מול 40 איש ורק בחזרה הביתה שמתי לב שנהניתי. סופסוף נהניתי. לא להאמין!, ושבוע לאחר מכן קיבלתי בקשה להרצות באילת בפני קהל של 900 איש. אתם יכולים לבד לדמיין את הדופק בכניסה לאולם. מסתבר שאם רק תבקש החיים מזמנים לך מתקני אימון בכל הגדלים לשרירים החלשים.
ומשם למדתי – בעניין פחד קהל אל תדאגו, זה קשה רק ב-900 הראשונים … אח”כ זה מסתדר.