אפתח בסיפור קצר על העברת מסרים:
בקיבוץ נידח בצפון נקבעה הרצאה בחדר האוכל של הקיבוץ, המרצה הגיע, אך למעט איש אחד אף אחד לא היה. חיכו, בדקו שהתאריך אכן נכון. משראו שאף אחד לא מגיע, פנה המרצה לאיש: “האם להעביר הרצאה רק לך”? “אני בסך הכול רפתן אמר הקיבוצניק, לא מבין בהרצאות, אבל אם בוקר אחד הייתי בא ומגלה שכל הפרות ברחו ונשארה רק פרה אחת, מה, לא הייתי נותן לה אוכל”?
“צודק”, אמר המרצה והחל לתת הרצאה מלאה, הרחיב והרחיב עד שסיים את ההרצאה. לבסוף ניגש לקיבוצניק ואמר:” איך הייתה הרצאה”? “אני לא מומחה להרצאות אמר הקיבוצניק, אני רק רפתן, אם הייתי בא בוקר אחד ומגלה שכל הפרות ברחו, מה בגלל שכל הפרות ברחו אני אתן לה את האוכל של כ-ו-ל-ם”?
למרות שדיבור היא יכולת בסיסית מאוד בחיי היום יום שלנו, למעשה תינוקות בני שנה כבר מתחילים לדבר, כשהם בני חמש ומתחילים להיות דומים להורים שלהם, לפעמים אנחנו כבר דורשים שיפסיקו.
לדבר זוהי יכולת בסיסית, גם חתול מיילל, דיבור הוא מעשה טכני פשוט, העברת מסרים על ידי דיבור היא המלאכה המורכבת והמאתגרת באמת, הדיבור הוא כלי בפני המטרה של העברת מסרים.
מי שמכיר מקורות יהודים יודע את חשיבות השתיקה “דיבור בזוז שתיקה בתרי” “אמור מעט ועשההרבה” “חיים ומוות ביד הלשון” “דברי חכמים בנחת נשמעים“. חז”ל צודקים, היכולת לדבר ולהרוס כל חלקה טובה רק בכוח הדיבור היא כוח הנתון בלשונו של כל אחד בלי הרבה מאמץ, לכן מי שלא לומד כיצד לדבר, מה לדבר ואיך לדבר אולי עדיף שישתוק.
העברת מסרים על ידי דיבור מאלצת את המדבר לקפל לתוך תיבות של אותיות והגיים את כל עולמו הפנימי המחשבות הפנימיות האינסופיות שלו, לתוך משהו גשמי, מצומצם ומוגבל.
לכן אין זה פלא שישנם הרבה מאוד אי הבנות בין אנשים, שהיכולת לדעת מתי לשתוק ומתי לדבר מה לומר וכמה לומר גורמת להעברת מסרים לקויה.
כמרצים, מנהלים, אנשי מכירות, אנשי שירות ואחרים פיתוח הבנה ויכולות איך להעביר מסרים בצורה ברורה, באופן שלא ישתמע לשני פנים, שיופנם ברמה גבוהה אך לא יהיה נוקב מידי, הן יכולות שניתן ללמוד אותן ומן הראוי ללמוד אותן.